מהי הדרך הנכונה לטייל?
בילדותי גדלתי במשפחה חובבת טבע וטיולים. ההורים שלי מאד אהבו לטייל, וכל אחד מהם – בדרך מעט שונה. כילדה, פעמים רבות התלבטתי בזמן ההליכה בטיול באיזו דרך כדאי לבחור הפעם – הדרך של אבא או הדרך של אמא?
ה"דרך של אבא" היתה בדרך כלל – ללכת, ללכת הרבה ומהר. להנות מהאתגר שבהליכה – לטפס, לעבור במעברים מפותלים, לרדת בסולמות. לדעתו טיול טוב הוא טיול שבו "מרגישים" את ההליכה, מתאמצים, גומאים מרחקים. השיא מבחינתו הוא להגיע לפסגה, למצפור, למקום גבוה שממנו נשקף נוף רחב ידיים.
ה"דרך של אמא" לעומת זאת, היא – להתבונן, לעצור, לצלם. לשים לב לכל פרט בדרך כדי לא לפספס שום דבר מעניין, לזהות את הצמחים, לצלם פרפר, להקשיב לציוץ הציפורים, לגלות מאובנים וסלעים מיוחדים. לאמא חשוב מאד לחזור הביתה עם תמונות טובות שהצליחה לצלם בטיול.
כמו שאפשר לנחש, פעמים רבות נוצרה בעיה, כיוון שאבא רצה ללכת במהירות ואמא רצתה לעצור בכל פעם שגילתה משהו. ואני שאלתי את עצמי – מהי הדרך הנכונה? מי צודק?
לפעמים החלטתי שהיום אני בדרך של אבא, ואז נהניתי מההליכה המהירה, מהאתגר להשיג את אבא ולהגיע ראשונה! פעמים אחרות החלטתי שהיום אני הולכת בדרך של אמא – עוצרת, מתבוננת, מחפשת דברים מעניינים.
במהלך טיולי הילדות האלה, גיליתי גם מה הם הדברים שאני הכי אוהבת בטיול. החוויה הכי מרגשת מבחינתי הייתה לצפות בבעלי החיים בטבע – רגעים קצרים וחמקמקים: חרדון מתחמם בשמש, להקת ציפורים מתעופפת מעלינו, שפני סלע מציצים מסדק בסלעים, צבי ביצה שוחים בנחל… אלו הרגעים ש"עשו" לי את הטיול.
לפעמים צילמתי בעצמי את הנוף, ישבתי לצייר פרח יפה או אספתי אבנים מיוחדות.
ולפעמים… לפעמים בכלל לא רציתי לטייל. התלוננתי וחשבתי שההורים שלי מטיילים יותר מידי וקצת קינאתי בחברות שלי מהכיתה שישנו עד מאוחר, נחו בבית, שיחקו.
כיום, כשאני חושבת על כל אותם טיולים ברור לי דבר אחד – ההורים היקרים שלי העניקו לי חוויות ילדות מדהימות. הטיולים הרבים, שלפעמים קיטרתי עליהם, נספגו לתוכי והפכו לחלק ממני. כל אחד מהורי לימד אותי את הדרך שלו ומתוך הדרך שלהם והטיולים הרבים צמחה הדרך שלי…
כיום אני יוצאת לטיולים כדי לאסוף חוויות: לערוך תצפיות על בעלי חיים, להתבונן בצמחים ובנוף ומכל אלה לקבל השראה כדי ליצור – לכתוב, לצייר, לפסל…
אז מה מעניין אתכם? מה אתם אוהבים לראות ולחוות בטיול? מהי הדרך שלכם?